"באופן מסוים, הצילום תופס את יום הדין: הוא מייצג את העולם כפי שיופיע ביומו האחרון, יום הזעם". עבור ג'ורג'יו אגמבן, יום הדין, שהוא הרגע של סוף הזמן, קשור בהתהוות הדימוי של האנושות את עצמה. יום הדין הוא הרגע שבו ההיסטוריה "תתבטא" בדימוי. וההיסטוריה שלנו הוא הזמן שלוקח לדימוי הזה להיווצר; או, במונחים אחרים, סוף ההיסטוריה הוא הרגע של הרוויה והשחרור של הדימוי שהופך לשלם. 

 

עם זאת, הצילום הוא גם המדיום המכונן של הקיום בחברת הראווה של הקפיטליזם המאוחר: יותר מכל דבר אחר, הצילום משמש את האנושות כדי לייצר עוד ועוד דימויים של סחורות. הפרסומת היא הדם הזורם בעורקי חברת הצרכנות. לא בגלל שפרסומות הן זרז אפקטיבי לקניה, אלא כי הן מייצרות את הדימויים של הנחשק, של מה שאנחנו צריכים. הפרסומת (או ה"אינפלואנסר" באינסטגרם) הוא המקום שבו מתוחזקת כלכלת התשוקה של הקפיטליזם המאוחר, ובמקביל המקום שבו הדימוי והמציאות נפרדים באופן מוחלט. גוגל, חברת הטכנולוגיה המובילה בעולם, היא בסך הכול שלט חוצות אחד ענק. יותר מכל דבר אחר, המרחב הווירטואלי הוא מרחב פרסום, שבו אובייקטים ו"תוכן" משמשים כמצע לצבירה של ערך כלכלי. חברת הצרכנות מתבוססת ומתבססת בתוך מרחבי החיים של האנושות. 

 

איך ניתן לרכך את המתח הזה? בין האופי הגואל של הצילום לבין הקשר ההדוק שלו לכלכלת התשוקה הבלתי פוסקת? ויותר מכך, למה עלינו לדבר שוב על ראווה, דימויים, צרכנות? שמא הניסיון להעניק לצילום ערך "פוליטי" לא איבד את המשמעות שלו זה מכבר? אני מציע שאולי ברגעים אלו הדימוי זוכה למשמעות מחודשת. עבור אגמבן, הפרויקט הפוליטי של האנושות אינו לייצר היסטוריה חדשה, אלא לסיים את זאת שכבר קיימת. לעצור, בדימוי של ולטר בנימין, את קטר הקידמה. ואכן, הדבר הראשון שכל אחד מאתנו (או אני) הרגיש ברגע של העצירה – הרגע של הוירוס, של המגפה ושל הסגר, של הפסקת העבודה והשביתה – הוא דלדול ליבידינאלי. אך הליבידו שהתדלדל אינו זה של הגופים או של המחשבה אלא דווקא זה של הצריכה. 

 

הפרסומות, במובן הרגיל שלהן, מציעות לנו סחורות או אובייקטים, שלפני רגע נדמו לנו כמיותרים, או שלא ידענו על קיומם, או שאפילו לא הומצאו: זהו מנגנון של יצירה של תשוקות מושעות. ההיגיון של הצריכה הופך את האובייקט המיותר להכרחי ואת הבטל לנחשק, עד אינסוף. זו גם המשמעות של אופנה, במובן הכי פשוט: תנועה של השראה המובילה לתחלופה של תשוקות כלכליות. האינרציה הרצחנית של הצריכה מייצרת תשוקה מכלת כול. ועם זאת, ברגעים הראשונים של סגר הקורונה, התשוקה – שהיא הכוח שמניע את הפרסומת, שמחבר בין הדימוי לאקט הקניה, לכסף – איבדה את כוחה. לפתע, פרסומות לחופשות, לטיסות או לבתי מלון, הפכו לנלעגות. לאחר מכן, בצל החרדה הכלכלית שהביא האסון, גם בגדי ה"יוקרה" נדמו כשייכים לעולם אחר (או, שמחירם שייך לעולם אחר). הפרסומות המשיכו להופיע, אך בצורתם הפרודית, המנוטרלת: ללא תשוקה, אלו סתם דימויים ריקים של אובייקטים מיותרים, יפים או לא יפים. 

 

המערכת המפרפרת אתחלה את עצמה והתחילה להציע מוצרים "ייעודיים" למשבר. פיג'מות החליפו את הג'ינסים, מסכות מתוחכמות את נעלי הריצה. עם זאת, האופק ההיסטורי נותר פתוח. כיצד נצא מהמשבר הזה ובאיזה מצב כלכלי, קשה לדעת. אולי החברה שממתינה לנו מהעבר השני לא תסתמך על בולמוס הצריכה? או שתשוב לאותו היגיון, והפעם בתשוקת חיים (מתים) מחודשת. ועם זאת, באותו רגע ראשון של התדלדלות הליבידו, ניתן היה להבין את כוונתו של אגמבן, על התגלותו של הדימוי של ההיסטוריה. אתייחס לאופנה בפרט: אצל בתי אופנה רבים, ישנה חלוקה בין פריטים "אל-זמניים" (Essentials) שנמכרים לאורך כל השנה לבין קולקציות מתחלפות. ההיגיון של הקולקציות המתחלפות הוא של גוויעה מהירה והיעלמות: בראשונה, הן נמכרות במחיר מלא. לאחר מכן יש "סייל", שבו הן מורדות למחיר נמוך יותר, ולאחר מכן לא ניתן יותר להשיג את הבגדים הללו. חברות האופנה תלויות בהיעלמות הסחורה הזאת גם במחיר של השמדה: כך למשל בית האופנה ברברי (Burberry) קונה פריטי ברברי יד שניה, רק כדי להשמיד אותם. ההרס של הבגדים הקיימים מאפשר את הערך הגבוה של הפריטים החדשים. תנועת הזמן והתרבות "מייצרת" אופנה חדשה, פריטים חדשים, תשוקות חדשות. מה שניכר כאן היא שיצירה (של אובייקטים ומחשבות) היא פעולה מפוצלת: מצד אחד אנו מייצרים ערך שהולך ודועך, מצד שני אובייקטים (גם מאמר הוא אובייקט) בהם ניתן להשתמש. התשוקה הצרכנית היא זו שמצמידה את הערך הכספי לאובייקט, ובכך מביאה למותו של האובייקט עם גוויעת הערך. 

 

בזמן של הסגר והבידוד קורים שני דברים מוזרים לאופנה. בראשונה, אין לה ממשק עם המציאות. כמו הפרסומת, היא הופכת למיצג של חוסר תועלת: אנשים מעלים לאינסטגרם תמונות שלהם "לבושים" בתוך הבית, ומצהירים על חוסר התוחלת של ה"התלבשות" שכן אין לה שום ניראות. אנו מתלבשים רק מול המראה (הנרקיסית); או במקרה שלי, מצטלם במעלית (שבה אין יום ואין לילה) כשאני לבוש במיטב בגדי, בדרך לטיול עם הכלבה ברחוב השומם. זהו כמובן אקט אירוני, שכן הנראות של הבגדים כן מופצת בתוך הרשת החברתית. ועם זאת, השימוש נותק באופן מוחלט מהבגד: אין בגדי עבודה, בגדי ים, בגדים ל"יציאה". הבגד הופך לאובייקט של יופי שנישלה ממנו כל אשליה של שימושיות. במובן זה, הוא חורג באופן סופי לתוך הדימוי הממותג של העצמי.

 

שנית, סכנת המוות (וההתרוששות) והעצירה של הזמן מייצרת תנועה נוספת. בראשונה, אופנה "חדשה" כבר לא מיוצרת. עצירת העבודה עוצרת את תנועת תעשיית האופנה, ובעיקר את ההיגיון האינרטי שלה. אין קולקציות חדשות, או לפחות בקרוב לא יהיו. רבים מבתי האופנה, תחת סכנת הקריסה הכלכלית, מתחילים למכור בזול את הסחורה שלהם. וניתן לדמיין כיצד בעת של משבר כלכלי, רבים מהם יחלפו מהעולם. כך, בשל העצירה של הזמן, הבגדים הופכים כולם לחסרי זמן (שכן, לא מופיעה אופנה אחרת שתהפוך אותם ללא טרנדיים); והערך הכלכלי שלהם, בשל חרדת המשבר הכלכלי, הולך ויורד (התשוקה שלי כרגע היא לראות כיצד הבגדים יאבדו לאט לאט את ערכם הכלכלי, עד שיהפכו לזולים, לחסרי ערך – ליפים ללא קשר לכסף). יופי זה אינו יופי "טהור", שכן אין דבר כזה. אלא יופי שבו משוקע הערך שהיה להם בעבר, אך מופיע באופן מנוטרל ורפאי.

​

חרדת המוות, המשבר והעצירה של הזמן מביאים את האופנה לסוף, ליום הדין שלה. זהו לא "סוף" סופי, שכן החיים ימשיכו לאחר מכן. זהו סוף שבו שקיעת התשוקה הצרכנית מביאה לכך שכל פריט הוא הפריט האחרון: הארון נסגר, לא קונים יותר דברים, ולא יופיעו יותר דברים חדשים. נפתחת לפתע האפשרות לשוטט במחסן הדימויים והבגדים שיש לנו, אלו שלעולם כבר לא "יצאו מהאופנה", שכן זו האופנה שהלכה לאיבוד ונמצאת  – כמו שאר הזמן – בלימבו. אנו יכולים להזמין נעליים, אך אין לנו לאן ללכת איתם. האובייקטים שנשארו לנו, מנוטרלים מערך שימוש, הופכים (לראשונה באמת) לקולקציה, לאוסף. אוסף הוא הרי קונסטלציה (מערך): "מערכת יחסים עם אובייקטים שלא מדגישה את הערך הפונקציונאלי והתועלתני שלהם – את השימושיות שלהם – אלא לומדת ואוהבת אותם כסצנה, כבמה של הגורל שלהם. ההיקסמות העמוקה ביותר של האספן היא קשורה בהיצמדות של חפצים אינדיבידואלים בתוך מעגל קסם שבו הם מקובעים כאשר העונג האחרון, העונג של הרכישה, חולף ועובר מהם" (ולטר בנימין / אני פורק את הספריה שלי).

 

הלימבו על פי המסורת הנוצרית הוא המרחב-זמן שבין גן-העדן לגיהינום. במונחים של אגמבן מדובר ב"פרודיה של גן-העדן והגיהינום, של קיום מבורך וארור". זהו ההיגיון המוזר של הזמן שלנו, שבו מופיעות שתי אפשרויות עתידיות ששוכנות זו לצד זו (פרודיה היא מה שמתרחש לצד דבר אחר, ולא במקומו או אחריו – היא אינה דיאלקטיקה אלא קונסטלציה, דיאלקטיקה קפואה). משבר האמנות והמחשבה בקפיטליזם המאוחר הוא משבר של היעדר סוף: מה שורד קרטי שם-טוב מכנה "לימבוטופיה", הווה מתמשך ותקוע. עניין זה קשור לאופי של המכונה עצמה: כדי לייצר עוד ערך הקפיטליזם דוחה שוב ושוב את העתיד (דרך יצירה של חוב, בין השאר). כך, הערך של הסחורה נקבע (ודועך) בתוך תהליך של דחיה אינסופית. אם קפיטליזם מייצר קשר (רפאי) בין יופי לבין כסף, בין "תוכן" לבין הפרסומת המלווה אותו, הרי שעצירתו משחררת את האובייקטים היפים שלנו, שאיבדו כל ערך, ומחזירה להם את היופי האבוד שלהם; משחררת את המחשבה שכבר לא צריכה להתחייב ליצור תוכן, שכן אפשרות צבירת הערך הכלכלי שותקה. 

 

עצירת הקפיטליזם כאן היא הופעתו של אפשרותו של סוף (להיסטוריה) או אפילו מוות: אפשרות של קתרזיס. נקודת עצירה, יום דין, שלאורו ניתן לראות את החיים שלנו, ואפילו ליהנות מהם כחוויה (אסתטית). מנגד, הזמן הזה הוא ביטוי מושלם של הזמן האחיד והריק של הקפיטליזם. לא רק שהעבודה אפשרית בכל עת, אלא גם החגים עצמם מתבטלים. התנועה המעגלית של הזמן המסורתי או הקהילתי, מתבטלת לטובת זמן נטול זמן שבו ניתן להמשיך לעבוד, "לנצל את הזמן" ולייצר ערך. הצל שרודף את העבודה הוא זה של ייצור הערך, זה שהופך מחשבה לתוכן, אובייקטים לערך, בגדים לטרנד. הצל הזה מופיע גם היום, רק שהאופי הרפאי שלו נוכח מאי-פעם. 

 

האופי הפרדוקסלי של יצירה בתקופה הזאת הוא ההדגשה של הפיצול שתמיד ייצר הקפיטליזם: מחד, בשל הדחיפות ההיסטורית ושחרור הזמן, אנו "נקראים" לעבודה יצירתית, למחשבה, לאמנות. מנגד, זהו בדיוק הצו של יצור הערך שאנו "נענים" לו. ושוב, בשל הטמפורליות המיוחדת, אנו מוטענים באנרגיה יצירתית. ומנגד, אמנות לא יכולה להתקיים לנצח ללא ממשק עם המציאות. האפוקליפסה מגלה את העולם כלימבו: כאפשרויות המתקיימות ביחד של גן-העדן והגיהינום. בלימבו אמנות, עבודה ופעולה אנושית מגלה (מחדש) את האפשרות של שחרור מהצל שלה, מה"צימוד הארור שבין יקר ויפה" (הרי ספרד / תהל פרוש), בין עבודה לייצור רווח. מנגד, הסכנה של הפיכתו של העולם כולו לזמן אחיד וריק של יצירת רווחים אינסופית, הופכת לנוכחת מתמיד, עם ההרחקה של האדם מהגוף שלו לתוך הפטיש הנרקסיסטי של ה"זום" (שהוא אכן מה שממקד את האדם על התהום שנפתחת במבט אל המראה), ועם המשבר הכלכלי המאיים. 

 

אם נדמה כי הערות אלו קשורות באיזו עולם אוטופי ומדומיין, אני רוצה לטעון שזה לא המצב. הדוגמה הברורה ביותר היא מה שנתפס עד לפני כמה שבועות כפנטזיה סוציאליסטית, והשבוע התממש: ספרד הכריזה על הכנסה בסיסית אוניברסלית, ולא רק כמדיניות מצב-חירום, אלא כתפיסה כלכלית ארוכת טווח. אפשרות הניתוק בין קיום, יצירה ומחשבה לבין יצירת ערך אינו עניין אקזיסטנציאליסטי או פנטזמטי, לא קפיצה קוונטית לעולם אוטופי אחר: הוא האפשרות של צורות חיים משוחררות יותר שכבר מתגלה בזמן הזה. זוהי אם כן המשמעות האפוקליפטית (אפוקליפסה היא התגלות) של הזמן הזה: דלדול התשוקה מסיר את הרעלה מעל העולם, מציג כדימוי מפוצל את ההיסטוריה עד ליום הדין, ומציע לאנושות את סולם גן-העדן ואת שערי הגיהנום.