ואז מגיע הרגע בסוף שיעור הגאגא בזום שהמורה עושה unmute all ובבת אחת ממלאים את המסך ואת החדר המוני קולות מכל רחבי העולם. 600 איש שקוראים בבת אחת תודה ו-thank you ודנקה וגרציאס, והמון חיוכים ונפנופי ידיים. אנשים מתקרבים למצלמה - הי אתם קרובים מדי - ומנסים לתפוס עוד מבט מהיר במסך שהולך ומרצד עוד ועוד אנשים שנכנסים ויוצאים והולכים ומהבהבים לראות את מי הם מכירים שם, ומי עבר איתם בדיוק עכשיו את אותה החוויה.

 

אני מכירה את הרגע הזה. אני מכירה אותו מסוף הלילה במועדון ריקודים, קרני שמש ראשונות בחוץ ואת יוצאת מרוקנת מכוחות וחיוכים ליום חדש ואת מרגישה קרובה מאי פעם לאנשים האלו שהיו שם איתך, גם אם את לא באמת מכירה אותם, גם אם בחשכת הלילה והרעש חלקת איתם רק שני משפטים. אני מכירה אותו מסוף של הופעה ארוכה ואינטנסיבית במיוחד, מהרגעים האחרונים של פתיחת תערוכה. גדולה, מוצלחת, יום חמישי בערב, כבר כמעט חצות ואחרוני האנשים עדיין אוחזים בבקבוקי בירה עם תוויות חצי מקולפות.

 

כבר שתי דקות שאנשים מנפנפים אחד לשני לשלום. חלק ממשיכים לרקוד, רובם מחייכים. הקרבה הזו מעקצצת. אני מרגישה את העכבישים הדיגיטליים הקטנים שולחים את שמונה הרגליים הארוכות שלהם על הרשת העולמית הרחבה. מתפתלים על הכבלים שבין המחשב שלי לבין המחשב של האיש שבריבוע לידי. אני מרגישה אותם מנסים לחדור לי לזוויות העיניים – האם אלו דמעות? – הזיפים הצפופים שלהם מדגדגים לי את הלב.

​

כבר שנים אנחנו מתלבטים בשאלה אם המסכים מקרבים בינינו או מרחיקים בינינו. מתקינים תוכנות שמודדות לנו זמן מסך, עוצרות את החיבור שלנו לרשת, מבטלות את הצבעוניות מהטלפון, מנסים לנתק את עצמנו בכוח, אבל אנחנו מתחברים. אנחנו כל כך רוצים להתחבר. אנשים סביבי מדברים על התבוננות עצמית, על כאן ועכשיו, על שקט פנימי, ואני נזכרת בגלריה הריקה של ארטפורט, קירות לבנים, תריסים מוגפים, ואני רוצה לצעוק אנ-מיוט אול. לכולם, לעולם.

 

המסך הולך ומתרוקן מאנשים מחייכים, פוסט קתרזיס גופני, פוסט קתרזיס נפשי.

כי אולי בודד הוא הרץ למרחקים ארוכים, אבל בודד עוד יותר הוא רקדן הגאגא בביתו, היוגיסט בחדר השינה או התלמיד המשתתף מסלונו בשיעור מרחוק. בודד לגמרי.

לא רק בסוף. גם בהתחלה.