BIDUD

Roy Brand

פילוסופיה ומשבר

רועי ברנד בשיחה עם עמליה רוזנבלום

Light Installation

Doug Wheeler

David Zwirner Gallery NYC

2020

עמליה: לפי הקלישאה, "כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות, "אבל הפילוסופים לא שותקים בתקופות כאלה. אני זוכרת שתרגמת לעברית וערכת את "פילוסופיה בזמן טרור" שהיה דיאלוג בין דרידה להברמאס בעקבות הפיגוע בתאומים. האם גם עכשיו יש לפילוסופיה מה להציע לנו?

רועי: יש כאן שתי שאלות: האחת היא אם יש לפילוסופיה מה לומר לנו, אבל עוד לפני שנבדוק את העניין הזה, אני חושב שיש עוד שאלה, והיא: למה בתקופות כאלה מתעוררת דחיפות או הצורך לשמוע מה יש לפילוסופיה לומר. ברור שזה משמח אותי. הרי בדרך כלל, כשאנחנו לא מתמודדים עם מגיפה עולמית ותרחישים אפוקליפטיים, אנחנו פחות נמשכים לפילוסופיה, ולמשימה שהיא מטילה עלינו. 

עמליה: "דע את עצמך", ההוראה שהיתה חקוקה על המקדש העתיק בדלפי?

המקדש העתיק בדלפי 

מאה 6 לפנה״ס 

מתוך ויקיפדיה

״הצורך לדעת את עצמך הוא תשוקה לתובנה פנימית, כמיהה לדעת מי אנחנו ואיך אנחנו צריכים לחיות. זה משהו שמלווה אותנו מהרגע הראשון שאנחנו ערים לחיים ועד הרגע האחרון. אבל לרוב זה נשטף תחת הרעש וההמולה של החיים העכשווים״

רועי: בדיוק. מבחינת הפילוסופים היוונים, הפילוסופיה היא לא משהו שניגשים אליו בעיתות חירום כמו שמסדרים את הממ"ד לקראת סבב עם עזה. מבחינת סוקרטס הצורך לדעת את עצמך הוא תשוקה לתובנה פנימית, כמיהה לדעת מי אנחנו ואיך אנחנו צריכים לחיות. זה משהו שמלווה אותנו מהרגע הראשון שאנחנו ערים לחיים ועד הרגע האחרון. אבל לרוב זה נשטף תחת הרעש וההמולה של החיים העכשווים.

עמליה: והתשובה לזה היא נצחית? כלומר, אותה תשובה שהייתה נכונה לגבי סוקרטס נכונה גם לגבינו כשאנחנו מתמודדים עם הקורונה, 2400 שנה אחריו?

רועי: לא. התובנה הזאת היא לא על-זמנית, וההשהיה הזאת שנכפתה עלינו על ידי המגיפה היא הזמנה לפילוסופיה בזמן הווה, ובמובן זה היא הזמנה לתת את הדעת על איך אנחנו חיים כאן ועכשיו. הפילוסופים במהותם לא ראו את עצמם כתיאורטיקניים שמציעים לך איזשהו הסבר על הקיים, או על המוסר, המתקיים בנפרד מהחיים עצמם. הפילוסופיה היא התבוננות ומחשבה על החיים כמו שאנחנו חיים אותם תוך כדי  חיפוש ולימוד של האופן שבו נכון לחיות אותם. כלומר הפילוסופיה והחיים מתמזגים זה בזה. והפתיחות של הגישה הפילוסופית הזאת מתאימה לאופי הפרום של הזמן הנוכחי.

״אני מקווה שהרגע הפילוסופי הזה של ההכרה במגבלות הידע שלנו - ידיעת אי הידיעה- יעזור לנו כחברה לעצב מערכת חברתית ופוליטית חדשה שפועלת מתוך הבנה עמוקה של היכולות והמגבלות האנושיות. הרי בסופו של דבר הכי קשה לאדם להיות רק מה שהוא״

Tree of Life

Ana Mendieta

1976

עמליה: אתה בעצם אומר שהעובדה שאנחנו לא יודעים מה קורה פה, המצב הפרום הזה,

הם חלק מהמשיכה שלנו כעת לפילוסופיה?

רועי: כן, כי לא מדובר על פגם קטן פה או שם בגוף הידע שלנו. המערכות שלנו - הרפואיות, הכלכליות, המדיניות, החברתיות, הטכנולוגיות- קורסות כי הן בנויות על ידע ועל שליטה, ולצד הידע והשליטה הממשיים מתגלה עכשיו במערומיה גם הפנטזיה על ידע ושליטה אבסולוטיים, כמו בסרטים ההוליוודיים, שבהם תמיד בסופו של דבר האנושות מתגברת על המטאור, החיזר, החידק. אבל כעת אנחנו לא יודעים. מדובר באי-ידיעה תשתיתית ועמוקה. כל מה שנותר לנו זה לשבת בשקט לבד ולחכות שזה יעבור. אני מקווה שהרגע הפילוסופי הזה של ההכרה במגבלות הידע שלנו - ידיעת אי הידיעה - יעזור לנו כחברה לעצב מערכת חברתית ופוליטית חדשה שפועלת מתוך הבנה עמוקה של היכולות והמגבלות האנושיות. הרי בסופו של דבר הכי קשה לאדם להיות רק מה שהוא.

Head of a Young Woman

(Study for the Angel in the

‘Virgin of the Rocks’)

Leonardo da Vinci

1480s

Morgan Library & Museum, New York 

(Right)

X

Michael Borremans 

2014

(Left)

עמליה: היו לפילוסופים ציפיות דומות גם אחרי אסון 9.11?

רועי: נכון שזה קרה פעם אחת קודמת במאה הזאת — לאחר האסון של 9.11. בספר ״פילוסופיה בזמן טרור״ (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004) שכלל דיאלוגים עם יורגן הברמאס וז׳אק דרידה, שני הפילוסופים, מהחשובים במחצית השניה של המאה העשרים, מדברים על המערך הפילוסופי-פוליטי החדש בעקבות הטרור הגלובלי. גם שם עולות שאלות בנוגע לסולידריות ולעקרונות פעולה בזמן משבר, גם שם ישנה התמודדות עם אויב חסר פנים שמאיים על הסדר העולמי ולטעמי הגישות שלהם לניתוח המצב וליציאה ממנו עדיין רלוונטיות. בזמנו, הברמאס קרא לדיאלוג רב משתתפים ולסולידריות בינלאומית. מבחינתו, הסדר החדש צריך להיות מובסס על הכרה שאף אחד מאיתנו, שום אדם, לא יכול להתקיים באופן משמעותי ואיננו שלם ללא החברה. בצורה דומה, אין חברה שיכולה לעמוד לבדה ללא מערכת קשרים ענפה עם חברות נוספות עד כדי איגוד כל בני האדם במערכת קוסמופוליטית כמו זאת שמוצאת ביטוי חלקי במוסדות הבינלאומיים. דרידה, לעומת הברמאס, הדגיש שבבניית התשתית הפילוסופית של העידן שאחרי התאומים יש צורך להכיר במרכזיות של הקונפליקט ואת הצורך הקריטי לעבוד דרכו, כלומר ---- להבין שקונפליקט איננו רק משהו שיש לפתור או להכחיש אלא כח חיוני של התהוות שצריך להכיל ולהפעיל.

Hard, hard to be a baby

Carsten Höller

1992

Installation view

Museum on the seam

"Bare life" exhibition, 2007

עמליה: אבל כעת לכאורה אנחנו מתמודדים עם אויב אחר לגמרי, לא? אויב לא אנושי. האם התובנות האלה רלבנטיות גם עכשיו?

רועי: לדעתי הן מאד רלבנטיות. כמו שאמרת, לכאורה האויב אינו אותו אויב. אבל יש קווי דמיון בין טרור לבין מגיפה. למעשה הטרור במקורו הוא מונח פוליטי ופסיכולוגי. שורשיו מצויים ב״שלטון הטרור״ שרובספייר הנהיג בתום המהפכה הצרפתית, שנועד לחסל את אנשי השלטון הישן ומתנגדי המהפכה. הטרור הוא שימוש באימה לצרכים פוליטיים. לעומתו, המגיפה הנוכחית איננה ״פוליטית״ ואין בה כוונה כלשהי, אבל הפוליטיקה משתמשת בה כדי לקצור את פירות האימה. ולכן נראה לי ששני הדגשים שהפילוסופים המרכזיים האלה שמו אחרי 9.11 רלבנטיים גם כעת, כשאנחנו מנסים להגדיר מחדש איך נכון לחיות לאור הקורונה. גם הצורך בסולדיריות שהברמאס דיבר עליה וגם הצורך בקבלת הקונפליקט, שדרידה הבהיר, הם צרכים שחשיבותם מתבהרת בימים אלו. זה לא או ואו אלא גם וגם — גם סולדיריות וגם עבודה תוך כדי קונפליקט.

The Eclipse

Michelangelo Antonioni

1962

final scene

עמליה: איך אתה רואה את השילוב הזה פועל הלכה למעשה היום?

רועי: מצד אחד נראה שהסולידריות החברתית בעליה — כולם ערבים לכולם אל מול אויב זר ומוזר. מוחאים כפיים ממרפסות לצוותים הרפואיים ומעברים דאחקות ברשתות החברתיות. אבל מצד שני, כל אחד חשוד, בני משפחה, שכנים, ילדים בגן, רופאים, כל אחד ואחת מהווים סיכון קיומי והם אפילו לא יודעים את זה. 

 

לצערי, אני חושש שככל שהמשבר יעמיק הסולידריות תתפורר והחשד יגבר. אנחנו עלולים לחזור למה שהפילוסוף האנגלי תומאס הובס כינה ״המצב הטבעי״ — מלחמת כל בכל, או במלים שמזוהות במיוחד עם הובס, "אדם לאדם זאב". זה משהו כמו הג׳ונגל, לפחות על פי הדמיון האנגלי של המאה ה-17, או גן ילדים ישראלי מצוי בלי גננת. מנקודת המבט של הובס, רוב הסיכויים שזה יגמר בהרס מוחלט. על פי הפילוסופיה הפוליטית הזו, אם לילדים באנלוגיה הזו היה מנהיג מוסכם אז המאבק ההרסני היה מסתיים. לשם כך הם יוצרים ברית או אמנה חברתית ובוחרים ריבון. כך הם הופכים מאספסוף לעם.

עמליה: אם כך, נקודת המבט של הפילוסופיה הפוליטית של הובס היא שהדרך היחיד להשיג שלום וביטחון נוכח הכאוס שעומד לפרוץ היא באמצעות ברית שמבוססת על הנכונות של כל אחד מאיתנו לוותר על זכותו למשול בעצמו, ועל הסכמתנו לתת סמכות לאדם מסוים או לקבוצה מסוימת למשול בי, בתנאי שגם כל אדם אחר שאיתו אני כורתת את הברית הזו יקבל עליו את אותם תנאים?

Leviathan

The book frontispiece engraved by Abraham Bosse, with input from Thomas Hobbes, the author

רועי: כן, אבל, אם מתעמקים בפתרון הזה, הוא מייצר מצב שביר ובעייתי כי הוא מותנה בהסכמה של כולם לציית לריבון ללא תנאי. הריבון הופך במהרה לעריץ, שלמעשה משתמש באיום לפרק את הסדר החברתי ולשוב לאלימות של המצב הטבעי.

עמליה: כלומר, המשבר הנוכחי מהדהד את הקולות של הפילוסופיה הפוליטית בזמן המודרני שמנסה ליישב בין חופש הפרט לשגשוג החברה?

״כל חברה עומדת בפני שתי סכנות, אנרכיה ועריצות.

ובכל תקופה אחת מהסכנות הללו הייתה יותר מוחשית״

רועי: נכון, כל חברה עומדת בפני שתי סכנות, אנרכיה ועריצות. ובכל תקופה אחת מהסכנות הללו הייתה יותר מוחשית, והעסיקה יותר את הפילוסופים, בהתאם להתפתחויות ההיסטוריות. הובס חשש בעיקר ממלחמת אזרחים שהיתה מאוד פופולרית בזמנו ולמעשה, עד לא מזמן, במקומות רבים בעולם. הרבה מהמשטרים כיום הם תוצאה מורכבת של ההיסטוריה המדממת של מלחמות האזרחים. אבל גם עריצות היא בעיה כרונית וכנגדה יש לנו פחות כלים. למעשה שליטים עריצים עלו לרוב לשלטון בדיוק תוך ניצול הדמוקרטיות על ידי אותה זריעת אימה שאם לא הם אז תפרוץ מלחמת כל בכל. כך שאנחנו חוזרים לקונפליקט בין שיתוף פעולה וסולידריות לבין פתיחות וקבלת הקונפליקט הבסיסי הנמצא ביסודה של כל מערכת יחסים.

עמליה: וזה נכון בתוך הבית פנימה כמו שזה נכון בחברה בכלל. באיזה אופנים המשבר הזה עשוי להשפיע על הדיון באחריות האדם על הטבע?

After ALife AHEAD

Pierre Huyghe

2017 

Skulptur Projekte Münster

June 10 – October 1, 2017

רועי: אני לא בטוח שהמכה הזאת תגרום לנו לדאוג יותר לטבע. סביר יותר שהיא תחזק את המסורת ארוכת השנים של הדאגה מהטבע, כלומר הפחד שלנו מהטבע.

עמליה: אבל אולי נלמד שיעור בענווה? 

רועי: כן יש כאן שיעור במגבלה של הידע והיכולת האנושית. בטרגדיות היווניות החטא האנושי הבסיסי הוא היבריס — גאוות שווא שסופה הרס וחורבן. אבל בטרגדיות החטא הוא אל מול האלים או הגורל, שהוא האל הנורא מכל, ואילו עכשיו נותרת גאוות השווא יתומה ללא יריב למעט היא עצמה. הרי הווירוס הזה איננו חכם במיוחד, זאת לא טכנולוגית על, אלא מוטציה כימית-ביולוגית שיכולה לזרוע הרס איום באופן עיוור וללא כוונה.

״הטבע לא כועס, אוהב או מחנך. צורת המחשבה הזאת מכניסה אותו (את מי?) למסגרת אנושית ומכפיפה אותו לקטגוריות שלנו. הטבע הוא לא סוג של תודעה בעלת כוחות מיוחדים והוא לא מעביר לנו מסרים בדמות ווירוסים. האתגר הוא להתעורר אל מול האחרות הרדיקלית הזאת של הטבע, שמסרב להיות מובן לנו, מסרב לשליטת הידע שלנו והמערכות החברתיות, הכלכליות, הטכנולוגיות והמדעיות. ואנחנו חייבים ללמוד לחיות בתוך הטבע ואיתו״

עמליה: ואולי המסורת הטרגית מובילה שוב לתחושה שרבים מתארים, שכדור הארץ מעניש אותנו?

רועי: כן, ברגעי משבר אנחנו נוטים לייחס משמעות לסבל. סבל ללא סיבה הוא בלתי נסבל.

לכן תמיד נרצה למצוא אשמים ולעיתים קרובות האשם יהיה בנו. כך יוצא שהטבע נראה כמו ישות עם רצון, רגש ותובנה משל עצמה. ושהישות הזו נוקמת בנו על שנים של הזנחה, ניצול והכחדה. יש כאלה שמדברים על גאיה - אלת האדמה - שמחייבת אותנו לעצור. כך או כך יש האנשה של הטבע, והמשגה של המצב באופן שגורם לנו לחוש שאנחנו עומדים מול משהו גדול יותר — החיים והיופי שלהם. והנה יש לנו זמן לקרוא ולנשום, לשחק עם המשפחה ולהרהר.

עמליה: כאילו גאיה, או אמא אדמה, אמרה לנו לשים לב, לדאוג לה שוב ולחשוב לאן אנחנו רוצים להמשיך מכאן, מהי סולידריות ומה באמת חשוב?

רועי: כן, כמו שאמרתי, אני מקווה שנשרוד ונהיה אנשים טובים יותר, אבל ההאנשה של הטבע בסגנון דיסני היא טריק זול ובסופו של דבר לא יעיל. הטבע לא כועס, אוהב או מחנך. צורת המחשבה הזאת מכניסה אותו (את מי?) למסגרת אנושית ומכפיפה אותו לקטגוריות שלנו. הטבע הוא לא סוג של תודעה בעלת כוחות מיוחדים והוא לא מעביר לנו מסרים בדמות ווירוסים. האתגר הוא להתעורר אל מול האחרות הרדיקלית הזאת של הטבע, שמסרב להיות מובן לנו, מסרב לשליטת הידע שלנו והמערכות החברתיות, הכלכליות, הטכנולוגיות והמדעיות. ואנחנו חייבים ללמוד לחיות בתוך הטבע ואיתו.

עמליה: כלומר, העמדה הפילוסופית הבוגרת היא שעלינו ללמוד לחיות עם אי הבנה עמוקה.

רועי: כן לחיות עם אי ידיעה עמוקה ובסיסית שאיננה משתקת. זה לא אומר שאנחנו צרכים לוותר על מערכת היחסים עם הטבע. להיפך, הנסיון לחיות טוב יותר מחייב הבנה שהפער ביננו אינסופי.

Untitled

Pierre Huyghe

2011-2012 

Exhibition view, Kassel

״משבר הוא כמו מראה לתקופה. ברגעי משבר אנחנו לפתע תופסים את מכלול החיים שלנו כמו בהבזק, כמו בתמונה. המשבר הנוכחי מראה לנו כמה מהמאפיינים של החיים עכשיו: למשל הערך העצום שאנחנו מעניקים לחפצים, ההתרוצצות הבלתי פוסקת, הנסיון לקנות אושר, התחרות האינסופית ועוד. כל אלו בולטים מאוד אל מול השקט שנכפה עלינו. המגפה הזאת היא כמו יום כיפור לעולם. וכמו ביום כיפור, ברגע הראשון אנחנו חרדים מהשקט הזה אבל אז הוא שוקע פנימה כשלווה ברוכה״

עמליה: ומה יש לפילוסופיה להגיד על תפקידה של האמנות בתקופה כזו?

רועי: התרבות, במשמעות של מכלול החיים האנושים, היא מאוד רחבה, וניתן לראות את המאפיינים שלה, בדרך כלל, רק ממרחק הזמן. כלומר, בראייה היסטורית אנחנו יכולים להתבונן, לצורך העניין על שנות ה-80 ולאפיין אותן. משבר כמו זה שאנחנו חווים כעת הוא הזדמנות נדירה להתעורר אל עצמנו בזמן אמת, ולא לחכות עשרים שנה כדי להבין מה היינו. משבר הוא כמו מראה לתקופה. ברגעי משבר אנחנו לפתע תופסים את מכלול החיים שלנו כמו בהבזק, כמו בתמונה. המשבר הנוכחי מראה לנו כמה מהמאפיינים של החיים עכשיו: למשל הערך העצום שאנחנו מעניקים לחפצים, ההתרוצצות הבלתי פוסקת, הנסיון לקנות אושר, התחרות האינסופית ועוד. כל אלו בולטים מאוד אל מול השקט שנכפה עלינו. המגפה הזאת היא כמו יום כיפור לעולם. וכמו ביום כיפור, ברגע הראשון אנחנו חרדים מהשקט הזה אבל אז הוא שוקע פנימה כשלווה ברוכה. הנשמה כמהה לשקט אבל בחיים היומיומים אנחנו מוצאים את עצמנו בסיחרור — מייצרים יותר מדי, צורכים יותר מדי, יצריים מדי וצורחים מדי.

עמליה: אז המשבר הזה יכול להעיר את הקונפליקט בין הסחרור בחוץ והכמיהה לשקט פנימה? איזו תרבות חדשה יכולה להיוולד אם נתעורר למתח הזה?

רועי: יש כאן הזדמנות לפתח תרבות של הוויה שאיננה מכוונת ליצור ולצריכה. החוויות היומיומיות שלנו יכולות להיות למקור של פליאה, ואנחנו נתבונן ונהנה מהם כמו יצירות אמנות. אלו רגעים של התגלות אבל גם של ריחוק. אנחנו מתבוננים בחיים שלנו מבחוץ, כאילו היו ספר או סרט, למרות שאנחנו הגיבורים הראשיים. וכחברה אנחנו זקוקים לצורות חדשות של להיות ביחד או לבד, לצורות של הנאה שאינן תלויות בחומר, ושל יחסים חברתיים ואינטימיים שאינם מבוססים על ניצול או על אינטרסים. גם כאן אנחנו שותפים במלאכת יצירה של חיים משותפים. בעולם העתיק כינו את הפילוסופיה ״אמנות החיים״ כי היא מלמדת אותנו איך להתבונן וליצור את עצמינו מבפנים.

A Minute Ago

Rachel Rose

2014

Excerpt

עמליה: הרעיון הזה מעורר הרבה התנגדות אצל הרבה אנשים. הרי מהרגע הראשון של המשבר מציפים אותנו במשימות - מיליון המלצות לימי החופש, מעבר ללימוד מקוון, לעבודה מהבית ועוד. ומה שאתה אומר למעשה זה שמבחינה פילוסופית, אם אנחנו רוצים להסיק את המסקנות העמוקות על הפגמים באופן שבו אנחנו חיים, מה שנדרש זה ללמוד איך לא להיות עסוק.

רועי: אנשים עסוקים לא רק בגלל מחסור פילוסופי, אלא גם, בעיקר, בגלל תנאים כלכלים וחברתיים. טובי המוחות והאמנים עובדים בשבע מאות עבודות כי הם לא גומרים את החודש והם מפחדים להיות מפוטרים. יש פה בעיה כללית וחברתית. אבל כן יש ערך לבטלה, יש ערך ללא לדעת, וערך חשוב של תהיה או שיטוט ללא מטרה בעיר או, בהנתן הסגר, במחשבה. אני מאוד אוהב את האמרה של פסקל, גם הוא פילוסוף מהמאה ה-17, ש״כל צרותיהם של בני האדם נובעות ממקור אחד, והוא אי היכולת שלהם לשבת בשקט בחדרם״. הנה יש לנו הזדמנות, אם נתגבר על החרדות המשתקות, עכשיו שאנחנו מבודדים בבתים, להיזכר בהנאה ובשקט של להיות. זה בעייני המקום שבו האמנות פוגשת את הפילוסופיה — החדווה של התהוות החיים ושל היצירה ללא מושג או מטרה.

עמליה: נשמע שהפילוסופיה מחכה בפינה למשברים כאלה.

רועי: לפני שסוקראטס שתה את הרעל הוא אמר שהפילוסופיה היא הכנה למוות. זה כמובן נאמר באירוניה סוקרטית, שהיא תמיד גם רצינית ומחויבת וגם קלילה. אבל בהתוודעות אל המוות יש המון חיוניות, המון חדווה. זה לא שאני שש אלי מוות אלא שלחיים שלי יש משמעות רק כאשר אני עומד מולו, מול הסופיות שלי, מול הסופיות שלנו.

Oracle of Delphi

red-figure kylix

440-430 BC

עמליה: כלומר, להטמעה של סכנת המוות שמרחפת מעל כולנו יש את הפוטנציאל לגרום לנו לשאול את עצמנו מחדש מה חשוב לנו.

רועי: כמו בשאלות ההיפותטיות: מה היית רוצה לעשות אם היית יודעת שיש לך רק חמש שנים לחיות? או מהכיוון השני, איזה סיפור חיים ישמח אותך ויעניק לך שלווה ואושר כאשר תביטי אחורה ממיטת מותך? פה טמון מנוע אתי אמיתי שאפשר לנסח אותו כמו ציווי מוסרי: חיה את חייך כך שתוכל להיות גאה בהם, תשמח בהם ותהנה להציג אותם כיצירה יפה ובעלת ערך לאחרים ולעצמך, לא רק מרגע לרגע אלא גם במבחן הזמן, בימייך האחרונים.

עמליה: אבל לא רק אשליית האל-מותיות האישית מתערערת בימים אלה, גם אשליית ההתקדמות שלנו כחברה, היחס שלנו למושג הקידמה והאופן שבו אנחנו ממקמים את עצמנו על ציר ההיסטוריה, לא?

רועי: מענין שמשברים כאלה מחזירים את המימד המיתי להיסטוריה. לנבואות הזעם יש עבר מזהיר. הרעיון של האפוקליפסה נמצא איתנו עוד מימי התנ״ך, וכנראה עוד הרבה קודם, ואנחנו משחקים איתו שוב ושוב.

עמליה: בסרטי חורבן, בסדרות דיסטופיות או בהתייחסות למשבר האקלים.

רועי: והמעניין הוא שאפוקליפסה היא התגלות ביוונית. התגלות של אמת בעלת כח של הרס ושל התחדשות. כמו שאומרים היום, ואולי זה נכון: העולם לא ישוב לקדמותו לאחר המשבר הזה. ולשאלתך, אני לא חושב שאפשר לחשוב על המהפך הזה במונחים של קידמה. הקידמה היא אמונה מודרנית במסלול שיפור הדרגתי ותמידי. העתיד יהיה טוב יותר מהעבר, הדור הבא מוצלח יותר, הטכנולוגיה משתפרת, המערכות החברתיות חכמות יותר ועוד ועוד. אבל המושג קדמה לא מתאים לכל תחום של החיים שלנו: האם פיקאסו טוב יותר מואן-גוך שטוב יותר מלאונרדו או מציורי המערות? הקידמה היא לא עובדה היסטורית אלא צורת הסתכלות. רעיון הקדמה הוא בעצם דרך לסדר את הדברים ולהעניק להם משמעות. ובעולם הקפיטליסטי היא גם מנוע כלכלי שמשכנע אותי לרכוש את הדגם החדש של אותו הדבר.

"המושג קדמה לא מתאים לכל תחום של החיים שלנו: האם פיקאסו טוב יותר מואן-גוך שטוב יותר מלאונרדו או מציורי המערות? הקידמה היא לא עובדה היסטורית אלא צורת הסתכלות"

Cueva de las Manos

Perito Moreno

Argentina

BC 9,000–13,000

עמליה: ומה יקרה אם נפסיק להאמין באלוהי הקידמה?

רועי: ברגע הראשון החיים עצמם יראו לנו חסרי מובן. כמו מסע סיזיפי ללא מטרה. אם אנחנו לא משתפרים, אם מחר לא יהיה יותר טוב, וטוב יותר עבור הדור הבא, אז מה הטעם ללמוד, לעבוד, להתאמץ ולסבול? אפשר להפסיק את זה כאן ועכשיו. זאת תגובת רפלקס שנובעת מניפוץ האשליה ואובדן האמונה. כמו מות האלוהים אצל ניטשה. משהו מהותי בסדר העולם נגדע.

Molotov Action, Jerusalem Stone

Douglas Gordon 

2012

Screen Shot 2020-04-08 at 10.44.19 AM.pn

עמליה: אבל יש פה פוטנציאל להתחדשות, לבחירה בדרך אחרת לסדר את הדברים ולהעניק להם משמעות.

רועי: אני לא יודע מה יכול להחליף את האמונה בקידמה. אני לא חושב שנחזור להאמין בנצחי כמו בתקופה הקלאסית, או שנאמין בעבר המפואר כמו שהאמינו הסכולסטיים ביימי הביניים. אולי מה שנותר לנו זה העכשווי. לחקור פנימה את הכאן והעכשיו שככול שאנחנו מתקרבים אליו כך הוא נראה פורה יותר, לא מובן והרה גורל.

״מה שמייחד את הזמן שלנו הוא שאנחנו מתעניינים ברגע הנוכחי באופן אינטנסיבי והוא מיסתורי עבורנו. העכשווי מעניין יותר מהעבר ומהעתיד וזה ענין חדש. הפילוסופיה צומחת ברגעי משבר, בנקודות המעבר מצורת חיים אחת לאחרת, מתקופה אחת לאחרת, ברגע שבו החיים עצמם נפערים מולנו מחדש״

עמליה: הרשת מתמלאה בקבוצות מדיטציה ומיינדפולנס, לזה  אתה מתכוון?

רועי: לא בדיוק. זה תלוי כמובן בקבוצה, ברקע ובמחויבויות שלה, אבל לדעתי הפוטנציאל הפילוסופי כעת לא טמון בטרנסנדנטיות, כלומר לא נמצא בחיפוש של כוח חיצוני גדול מאיתו, בחריגה אל המעבר, אל דת וגם לא אל הטבע במובן שדיברנו עליו קודם. אלא בעבודה מול הגבול הפנימי והמחויבות להיות רק אנושי. מה שמייחד את הזמן שלנו הוא שאנחנו מתעניינים ברגע הנוכחי באופן אינטנסיבי והוא מיסתורי עבורנו. העכשווי מעניין יותר מהעבר ומהעתיד

וזה ענין חדש. הפילוסופיה צומחת ברגעי משבר, בנקודות המעבר מצורת חיים אחת לאחרת, מתקופה אחת לאחרת, ברגע שבו החיים עצמם נפערים מולנו מחדש. תולדות הפילוסופיה

הן מאבק בין יצר לידע, בין החיים לאמנות או בין התגלות לתובנה. אני מקווה שאנחנו ברגע כזה — רגע של התעוררות חיונית ומשברית שקורא להתחדשות של דרכי החיים שלנו והמחשבה עליהן.

The True Artist Helps the World by Revealing Mystic Truths

Bruce Nauman

1967

© BIDUD RESIDENCY

  • Instagram
  • Facebook