המוטיב של מחול המוות (Totentanz) נדלק וכבה בשמי היסטוריית האמנות מדי כמה דורות. התיעודים הברורים הראשונים שלו מגיעים מסביבות המאה ה-14 ביבשת אירופה, שאז עדיין ליקקה את פצעי מגיפת הדבר, או ״המוות השחור״, שהיכתה באוכלוסייתה ללא רחם. בתחריט שמיוחס למיכאל וולגמוט, ומתאר במהדורת תנ״ך מנירנברג (1493) את ״חזון העצמות היבשות״ של ספר יחזקאל, נראית להקת שלדים שמנגנת ורוקדת. כמעט 500 שנה אחר כך, בשנת המשבר הכלכלי הגדול של 1929 (ועשור אחרי מגיפת ״השפעת הספרדית״ הקטלנית), בסרט אנימציה ניסיוני ואפל שהפיק וולט דיסני, מופיע שלד קליל ותזזיתי שמפזז לבדו עד ששלישיית שלדים נוספים מצטרפת אליו למחול מסונכרן, משעשע ומעורר בעתה בה-בעת. לרגעים אפשר לומר שהסרט מרפרר אפילו למאטיס.

 

ההסגר או ״הריחוק החברתי״ של שנת 2020 מביא עמו גם הוא את המחול הטרגי-קומי. בזמן שמרחב התנועה מחוץ לבית מוגבל ומוטלות סנקציות שונות על התאספות ציבורית, בתוכנות שיחת הועידה כגון zoom נעשה שימוש נרחב כפלטפורמה לאימוני כושר ושיעורי מחול המוניים. האנשים, אשר כלואים בבתיהם, רוקדים ומתאמנים יחדיו, מסונכרנים יותר או פחות. את השלד, המאחד כל-כך, אנו לובשות על עצמנו בשלב הזה רק ביציאה למרחב הציבורי - המסכה והכפפות הבהירות מטשטשות את ההבדל בין אחת לאחרת, מפשיטות מזיהוי יותר מאשר מלבישות. הן ממחיזות את האחדות, החרדה-שמחה, את השוויון בין בני האדם לעת דיסטופיה. ממש כמו בימי הביניים, כאשר פרסקאות העלו את נס השוויון האולטימטיבי בין האיכר הפשוט, לאצילה ואפילו לבישוף ולאפיפיור - גזירת הגורל הרוקדת תמיד מעל לראשינו.

 

Emperor, your sword won't help you out

Sceptre and crown are worthless here

I've taken you by the hand

For you must come to my dance

(Vierzeiliger oberdeutscher Totentanz, Heidelberger Blockbuch, c. 1460)