BIDUD

Keren Goldberg

מילים רבות כבר הספיקו להיכתב ולהישמע על התיווך והמימוש הדיגיטלי של אמנות במשבר הקורונה. לרוב, מסתכמים הדברים בביקורת הגורסת כי במקום לשכפל פורמטים של תערוכות בשר ודם דרך סיורים וירטואליים או אוסף תמונות, יש לאתגר את הדרך בה אמנות עוברת מסך, נחווית ונוצרת עבור המישור הווירטואלי. אבל מעט מאוד נאמר על האופן בו ניתן להתמודד עם האתגר הזה בפועל. נראה שהשיח מסתכם בביטויים עלומים אך מוכרים עד זרא מהז׳רגון המקצועי, כגון ״לחשוב מחדש״, ״למצוא דרכים מעניינות״,

או ״לפתוח מרחבים לא מוכרים״.

 

בינתיים, עיקר השפעתו של הבידוד החברתי על שדה האמנות באה לידי ביטוי לא בדיגיטציה של אוספים ותערוכות, חדשנית או מיושנת ככול שתהיה, אלא בנוכחות מואצת של מוסדות וגלריות ברשתות החברתיות. זוהי השפעה מטרידה כשלעצמה, מפני שבתוך ״המרחבים״ החברתיים המובנים הללו, הדימוי הוויזואלי, כמו גם הקשרים החברתיים הסובבים אותו, נותרים כבולים לאותם אלגוריתמים של ניטור ומונטיזציה שפעלו גם בשגרה, וכעת אפילו יותר. ״הדרכים המעניינות״, והקונקרטיות, לחוויית תצוגה, צפייה ויצירה של אמנות מהבית וביחידות באופן אקסקלוסיבי, ולאורך זמן, נותרות באפלה.

 

האמת שאמנות, והווייתה האינטרנטית, אינם ממש בראש מעייני כרגע. אני מרוכזת יותר בטרדות חיי היומיום שהצמצום שהטיל עלינו הווירוס הביא לפתח ביתי, וברגשות האשמה על כך שאמנות (ועבודתי הכרוכה בה) אינה בראש מעייני כרגע. אני גם נוטה להיזהר מהצהרת הצהרות החלטיות בזמן משבר, שנראה שאף אחד לא יודע כיצד הוא עומד להתפתח, ומתי ייגמר. ובכלל, נראה שאותו שיח שהוזכר לעיל רותם את העגלה לפני הסוס במובן מסוים, או ליתר דיוק, לא מאפשר די זמן למשבר לתת את אותותיו ברמה כזאת שהחוסר יתחיל לכרסם, והתשוקה תתחיל לבעור. ואז אולי יימצאו אותן ״דרכים מעניינות״.

 

כמו בעתות משבר היסטוריות קודמות, ״הדרכים המעניינות״ מתחילות להישלח לא מהתיאוריה בהכרח, אלא דווקא מהעשייה. לכן, אני מבינה בדיעבד, כשפנו אלי יוצרי ״בידוד״ בבקשה לתרום לפרויקט שעיקרו מכוון לאמנים, מיהרתי לציין שאני מעדיפה להפריד בין כתיבה על אמנות לאמנות, והיססתי אם יש לי מה להציע לפורמט של ״רזידנסי של יום אחד״ ותצוגה דיגיטלית. הפרדה זו בין תיאוריה לפרקטיקה נשמעת ארכאית אולי, אבל עכשיו יש בה תוקף עבורי יותר מתמיד. בעוד שלתיאוריה דרוש הלך זמן, ואורך רוח, כדי לנסח עצמה (כוונתי לפעולת תיאוריתיזציה של תנאים או מצב מסוים, ולא תיאוריה במובנה הפילוסופי), עתות משבר כמו זו הנוכחית מיטיבות עם יצירה הזריזה להמציא עצמה מחדש, הספונטנית, הדוחקת. זו יצירה שמוטב לה להיות לא שלמה; יצירה שנובעת מחוסר. יצירה המקדימה לבטא את מה שלא ניתן עדיין לבטא במילים.

 

מוזר לחשוב על הקדמה במצב שבו הזמן, במידה מסוימת, איבד ממשמעותו. אמנם המרחב הפיזי השתנה לבלי היכר, אך הממד ההווייתי הקבוע שתמיד קיבץ אותנו יחד, גם ממרחק או בקרבה דיגיטלית מדומה, מצטמצם כעת ליחידות אישיות, ייחודיות, פנימיות. פתאום יש הרבה יותר זמן, ובאותו זמן אין זמן בכלל. הימים נמתחים, השבועות מתערבלים. ונוסף על הכול, אין אופק קונקרטי שבו ניתן להיאחז, ועל פיו ניתן לתכנן. במובן זה, יש משהו מנחם ומעודד ציפייה בתחימה של ״בידוד״ ליחידות יומיות. מושג הזמן הלא-קולקטיבי יהיה אולי האתגר הגדול ביותר שיעמוד בפני אמנות עכשווית, אמנות העכשיו, שנמצאת בו בזמן בתוך הזמן, ומחוצה לו.

----

Temporary Art, Dan Perjovschi, 

from "The Time of the Virus"

2020, Moma

© BIDUD RESIDENCY

  • Instagram
  • Facebook