i

בתקופה המשונה הזו הייתי צריכה משהו שיתן לחיים שלי בעיטה הגונה, שיטלטל אותם עוד יותר. אם לא עכשיו, אימתי, חשבתי לעצמי. אני מתחרפנת בין ארבע קירות עם בני המשפחה הקבועים, אותם הפרצופים, אותו הכיור, אותו הנוף מהחלון. להיות או לחדול, אמרתי לעצמי והחלטתי שאני שוברת דיסטאנס. הפחד גומר אותי וזו דרכי לתת לו פייט הגון. בליל ירח מלא כתבתי לאקס שלי שיבוא לפגוש אותי מאחורי הבניין ליד בלוני הגז. אין ספק שהלוקיישן הוא מהפחות רומנטיים שתוכלו לדמיין. סוג של מזבלה האמת, אבל כשאין ברירות לוקחים מה שיש. באחת אחר חצות כשכולם ישנו נכנסתי מהר להתקלח במים רותחים. הסתרקתי, משכתי את גופי בשמן ריחני ולבשתי שמלת בית ענקית. להרשים אני לא צריכה, את צורתי הנאה הוא כבר מכיר היטב, חשבתי בעיקר על נוחות ומעשיות. ירדתי למטה וחיכיתי בין המכוניות החונות. כעבור שני רגעים הוא הגיע על אופניו, מיוזע ומחויך. היו לנו כמה סיבובים אחרי שנפרדנו בין מערכות יחסים אבל כבר למעלה משנתיים שלא ראיתי אותו. לא בזבזנו זמן יקר, הוא השכיב את אופניו על אחת המכוניות ונכנסנו בין השיחים. הצמחיה סביב הבניין היתה דוקרנית והיתושים חגגו עלינו, מוצצים כל חלקה טובה. בורות הניקוז הפתוחים הציפו אותנו בריח ביוב עתיק. בכל מקרה הביתה אי אפשר היה לעלות ועם החמרת הסגר הרחוב הפך להיות שטח הפקר עם מלוא הפרטיות. התיישבנו על קרחת אדמה קשה, הרמתי את שמלתי, הוא שלף עצמו ובא אלי בזריזות. הכרנו היטב זה את זו ותוך זמן קצר ובשקט יחסי התפרקנו והשתחררנו. נשכבנו זה לצד זו לכמה רגעים והסדרנו נשימה. יצאנו מהשיחים ולמרבה החרדה אופניו כבר לא היו במקומן. הסתובבנו סביב הבניין והוא החל לקלל. איך לא שמענו כלום? אמר ויצא אל הרחוב.

​

הן פה, הוא קרא כעבור רגע. באתי אחריו לקדמת הבניין. אופניו נשענו על העץ ברחוב, לידן עמד השכן שלי מוועד הבית חמוש במסיכה ושלח אלינו מבט חמור. אני מבקש שלא תעמידו את האופניים על המכונית שלי. אני רק השליח, קרא אחריו האקס. השכן הניף ידו בביטול ופנה חזרה אל פתח הבית. הצצתי מעלה אל דירתו בקומה הראשונה, ראיתי את אשתו מביטה עלינו דרך התריסים מי יודע כבר כמה זמן. ידידי חייך אלי בשוויון נפש, רכן לנשק אותי, קפץ על אופניו ונעלם בקצה הרחוב.

​

עליתי הביתה, אצלי כולם ישנו. התיישבתי על הספה וחזרתי אל הספר שלי עירנית מתמיד ומוכנה לעוד לילה לבן.

 

אפריל 2020