BIDUD

Avi Lubin

שלושה מסעות למקומות לא קיימים

סוקולובסקו, 2016

בשנת 2016 הוזמנתי להשתתף בפסטיבל Context לאמנות בת חלוף (ephemeral) בפולין. את היום הראשון בילינו בורוצלב בכנס על עבודתו של האוצר ריצ'רד דמרקו, שהיה אז כבר בן 96. דמרקו אחראי בין היתר למפגש בין יוזף בויס וטדאוש קנטור והיה זה שהזמין את מרינה אברמוביץ' להציג באדינבורו את הפרפורמנס הראשון שלה

Rhythm 10 בשנת 1973. בכנס דיברו על הגלריה המעניינת שהקים באדינבורו באמצע שנות ה-60, שפעלה עד אמצע שנות ה-90 והייתה אחד המקומות הראשונים במערב שבהם ניתן היה לראות אמנות עכשווית ממזרח אירופה. דיברו שם על פסטיבל אדינבורו שיסד, שבו הפגיש אמנות, תיאטרון, מוזיקה וקולנוע ניסיוניים ועל תכנית הסאמר סקול שיזם באדינבורו בשנים 1972 ו-1973. 

אחרי יום ארוך וארוחת ערב מאוחרת עם דמרקו והאורחים נסענו לסוקולובסקו (Sokolowsko), שם הייתה אמורה להתקיים בימים הבאים המהדורה השישית של הפסטיבל. באמצע הלילה, בחושך מוחלט, נוסעים במיניבוס קטן בהרים, בלב יער פולני על גבול פולין-גרמניה, עם קבוצה אקצסנטרית של אנשים: דמרקו עצמו, אוצרת הפסטיבל מלגורזטה סיידי, האמן אלסטייר מקלנן (MacLennan) ואחרים. לפתע, מפציע מהחושך רכב שעולה באש. המארגנים אדישים, מספרים שכנראה מישהו הצית אותו כדי לקבל כסף מהביטוח. ב-3:30 לפנות בוקר מגיעים סוף סוף ל-Villa Rosa, וילה רחבת ידיים מבודדת ומוקפת יער. חדרים ענקיים, בורגניים, מלאים עבודות אמנות. מחר יתחיל הפסטיבל. 

 

בבוקר נגלית חצר יפה מהחלון, מוקפת יער. אני מרגיש כמו בסרט אימה שבו נחטפתי ליקום מקביל שממנו לא אוכל לחזור ואהיה לכוד בו לעד. פתאום ההרצאה שהייתי אמור להעביר בפסטיבל נראית לי לא רלוונטית. במקומה אני מכין הרצאה חדשה על האפשרות לקיים דיאלוג עם המתים, דרך שני פרויקטים שהייתי מעורב בהם קצת לפני כן, שניהם בשיתוף פעולה עם האמנית מירי סגל: התערוכה "שריד" שבה מירי ואני קיימנו דיאלוג עם גדעון גכטמן, חמש שנים לאחר מותו, ויצרנו עבודה חדשה שהיא שיתוף פעולה בין סגל החיה וגכטמן המת, שניהם חתומים עליה; וסיאנס שקיימנו עם תלמידי התוכנית ללימודי המשך במדרשה, ובו הזמנו מתקשרת וביקשנו ממנה לזמן את רפי לביא כדי שייתן לסטודנטים את "חווית רפי" ויאפשר להם להתקבל למדרשה.

קוסובו, 2018

כשהגעתי לראשונה לקוסובו, בינואר 2018, המטוס לא יכול היה לנחות בגלל הערפל הסמיך. זה היה כמעט מתבקש לאור הבדיחה שהייתה לי על קוסובו - שהיא לא קיימת - שהתחילה כאשר מנהלת הגלריה הלאומית ארטה אגאני הזמינה אותי לאצור בגלריה תערוכה עם אמנים מקומיים ולהגיע לביקור מחקרי בפרישטינה. לאחר ההזמנה, למדתי שישראל לא מכירה בריבונותה של קוסובו. תהיתי מה זה אומר להיות מדינה שלא מכירים בריבונותה. האם זה אומר שאני לא יכול לבקר בקוסובו? האם זה אומר שלא אוכל להיכנס עם דרכון ישראלי? 

סיפרתי למנהלת הגלריה על האמירה הידועה לשמצה של גולדה מאיר שאין עם פלסטיני, והצעתי, בחצי בדיחה, לאצור תערוכה שאינה קיימת, במדינה שאינה קיימת עם אמנים שאינם קיימים, בגלריה שאינה קיימת. במהלך הטיסה מאיסטנבול לפרישטינה, הודיע הטייס שאי אפשר לנחות בגלל הערפל, ולכן עלינו לחזור לאיסטנבול, שם נבלה את הלילה. מסתבר שלא פעם אי אפשר לנחות בקוסובו בגלל הערפל.

 

מאיסטנבול כתבתי למנהלת הגלריה: "כנראה שקוסובו באמת לא קיימת". בסופו של דבר התערוכה נקראה "ערפל". הגעתי לקוסובו למחרת בלילה. בתערוכה שהתקיימה כמה חודשים מאוחר יותר הוצגו עבודות של חמישה אמנים. יחד ניסינו להפוך את הגלריה למעין אקסטריטוריה, מרחב שאינו כפוף לכללים שבחוץ, לא לחלוקה של מוקדם ומאוחר, לא לגרביטציה, מרחב שמאפשר להתמסר להשהייה של אי האמונה (suspension of disbelief). רצינו לחשוב יחד על הפוטנציאל שיש למציאות הערפילית, לחוסר הבהירות ולחוסר היכולת לראות בערפל הסמיך כדי ליצור נתיבים חדשים של ראייה ומחשבה.

האיים הקיקלדיים, 2007

בשנת 2007 בן זוגי תומר ואני נסענו לחופשה באחד האיים הקיקלדיים ביוון. בחרנו אי קטן ממש, כמה מסעדות, כמה מאות מקומיים, שניים-שלושה חופים מהממים, ותיירים מגרמניה וצרפת. על אחד החופים, יושבים מתחת לשמשיה, כשלחוף מגיעים בחורה ובחור גרמניים, מתפשטים, ושוכבים להשתזף. הבחור נכנס ערום עם שנורקל לים. הראות מעולה, הים שטוח ושקוף, השמש קופחת. הוא נעלם הרחק באופק. אחרי חצי שעה שהוא לא חוזר ואין לו זכר, אנחנו מתחילים לדאוג, רוצים לגשת לבת הזוג שלו שנרדמה על החוף, להפנות את תשומת ליבה, אבל לא רוצים להפר את כללי הנימוס, כשהיא שוכבת שם בלי בגדים. מחכים בלחץ, עוד 15, 20, 30 דקות. לפתע השנורקל מופיע שוב, ולאט לאט רואים את הבחור יוצא מהמים, חושף את גופו הערום, בפיו שנורקל ובידו תמנון ענקי. אנחנו מתקשים לשמור על הניכור, על הנימוס, על הפרטיות, חייבים להבין מה הסיפור. מסתבר שהוא דייג. נכנס למעמקים, נאבק בתמנון עם ידיו החשופות והביא לבת זוגו את ארוחת הערב.

© BIDUD RESIDENCY

  • Instagram
  • Facebook